לכל נושא: מה מוסכם עובדתית, במה בדיוק חלוקים, ומהו הטיעון החזק ביותר של כל צד. המטרה היא שתבינו את המחלוקת — לא שתאמצו עמדה מסוימת.
מי משרת ומי פטור? המתח סביב גיוס בני הישיבות הוא הנושא שהפיל את הקואליציה ב‑2026.
העובדות: בישראל חל חוק שירות ביטחון. מאז קום המדינה ניתנו לבחורי ישיבה דחיות שירות גורפות ('תורתו אומנותו'). בג"ץ פסל את ההסדר כבלתי־חוקתי כל עוד אין חוק שמעגן אותו, וחייב את המדינה לגייס או לחוקק חוק חדש. כיום אין חוק שמסדיר פטור — וזה הנושא שהפיל את הקואליציה ב‑2026.
במה חלוקים: זו אינה שאלה משפטית אלא ערכית: האם לימוד תורה הוא ערך לאומי שמצדיק פטור, או שכל אזרח חייב בשוויון בנטל — בייחוד אחרי שנות מלחמה ארוכות?
בעד שמירת הפטור: לימוד התורה הוא נשמת קיומו של העם היהודי ותנאי להמשכיותו. גיוס בכפייה יהרוס את עולם הישיבות ויקרע את החברה. זו זהות, לא השתמטות.
בעד גיוס שוויוני: כשחיילים נהרגים, פטור גורף למגזר שלם אינו מוסרי ואינו בר‑קיימא. שוויון בנטל הוא תנאי לסולידריות חברתית ולצדק בסיסי.
עד כמה בית המשפט העליון יכול להגביל את הממשלה? הרפורמה המשפטית הציתה את המחאה הגדולה בתולדות המדינה.
העובדות: לישראל אין חוקה שלמה אלא 'חוקי יסוד'. לבית המשפט העליון יש סמכות לפסול חוקים והחלטות ממשלה שנוגדים חוקי יסוד או שנחשבים 'בלתי סבירים'. הרפורמה שהוצעה ב‑2023 ביקשה לצמצם סמכות זו: להגביל פסילת חוקים, לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ולבטל את 'עילת הסבירות'. ההצעה הציתה את גל המחאה הגדול בתולדות המדינה.
במה חלוקים: השאלה אינה טכנית אלא ערכית: מי צריך להיות הסמכות העליונה — נבחרי הציבור (הכנסת והממשלה), או בית משפט בלתי־תלוי שמגן על זכויות מיעוט ועל גבולות הכוח?
תומכי הרפורמה: לבית המשפט נצברו סמכויות חסרות תקדים בעולם, בלי חוקה שמסמיכה אותו. הכרעות ערכיות צריכות להיות בידי נבחרי הציבור, לא בידי שופטים שממנים את עצמם.
מתנגדי הרפורמה: בלי חוקה ובלי בית מחוקקים שני, בית המשפט הוא הבלם היחיד על כוח הרוב. החלשתו מרכזת כוח בלתי־מוגבל בידי הקואליציה ומסכנת זכויות מיעוט.
הסכם אוקטובר 2025 סיים את הלחימה והשיב את כל החטופים. נותר הוויכוח בדיעבד על העסקה — ושאלות ההמשך: שלטון בעזה, שיקום ולקחים.
העובדות: ב‑9 באוקטובר 2025 נחתם בשארם א‑שייח' הסכם בין ישראל לחמאס, בתיווך ארה"ב, מצרים, קטר וטורקיה, כשלב ראשון בתוכנית הנקודות של הנשיא טראמפ: הפסקת הלחימה, שחרור כל החטופים תמורת מאות אסירים ביטחוניים, נסיגה ישראלית לקווים מוסכמים והגברת הסיוע ההומניטרי. בינואר 2026 הושבה גופת החטוף האחרון, ובכך הושלמה השבת כל החטופים. שאלות ההמשך — מי ישלוט בעזה, השיקום והלקחים — עדיין פתוחות.
במה חלוקים: הוויכוח היום הוא כפול: במבט לאחור — האם העסקה במחיר הזה הייתה נכונה, והאם אפשר היה להשיגה מוקדם יותר; ובמבט קדימה — מי ינהל את עזה ומה יבטיח שהסכנה לא תשוב.
בדיעבד: העסקה צדקה: החזרת חיים היא ערך עליון ומחויבות המדינה לאזרחיה. המלחמה מיצתה את עיקר הישגיה הצבאיים, וכל חודש נוסף סיכן את החטופים ואת החיילים בלי לשנות את התמונה האסטרטגית.
בדיעבד: היה נכון להכריע קודם: עצירה לפני פירוק מלא של חמאס משאירה את האיום על כנו ומתמרצת חטיפות בעתיד. לחץ צבאי נוסף היה מביא עסקה טובה יותר, במחיר נמוך יותר, או הכרעה שמייתרת אותה.
מי יחקור את המחדל: ועדה ממלכתית שממנה נשיא בית המשפט העליון לפי החוק, או ועדה שהרכבה נקבע בדרג הפוליטי? המחלוקת הגיעה עד בג"ץ.
העובדות: לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט‑1968: הממשלה רשאית להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לעניין בעל חשיבות ציבורית חיונית — אך משהחליטה, את יושב הראש ואת חברי הוועדה ממנה נשיא בית המשפט העליון, ובראשה חייב לעמוד שופט עליון או מחוזי (מכהן או בדימוס). לוועדה סמכויות מעין‑שיפוטיות: זימון עדים בצו, גביית עדות בשבועה, דרישת מסמכים, ואזהרת מי שעלול להיפגע ממסקנותיה — והיא רשאית להמליץ המלצות אישיות ומערכתיות (כך נחקרו מלחמת יום כיפור, סברה ושתילה ואירועי אוקטובר 2000). לגבי 7 באוקטובר: הממשלה לא הקימה ועדה לפי החוק, ובסוף 2025 קידמה חוק לוועדה 'מיוחדת' שבה הדרג הפוליטי קובע את ההרכב והמנדט. בג"ץ הוציא צו על‑תנאי בעניין, אך באפריל 2026 רמזו השופטים שלא יכפו הקמה; האופוזיציה מחרימה את המהלך.
במה חלוקים: זו אינה שאלה על עצם החקירה — כמעט כולם מסכימים שחובה לחקור. המחלוקת היא מי קובע את ההרכב: מנגנון שיפוטי עצמאי כקבוע בחוק, או הדרג הפוליטי — ובמילים אחרות, האם מי שעשוי להיחקר יכול למנות את חוקריו.
בעד ועדה ממלכתית לפי החוק: רק ועדה שממנה גורם שיפוטי עצמאי, עם סמכויות חקירה מלאות, יכולה לחקור באמינות את הדרג שקיבל את ההחלטות — ממשלה אינה יכולה למנות את חוקרי עצמה. זה המנגנון שבו מדינת ישראל חקרה את כל אסונותיה הגדולים, ומסקנותיו זכו לאמון גם כשהפילו ממשלות.
בעד הרכב מוסכם/אחר: האמון במערכת המשפט עצמה נמצא במחלוקת ציבורית עמוקה, ומינוי בידי נשיא העליון מבטיח הרכב שמחצית הציבור תראה בו צד. מחדל בסדר גודל כזה, שנפרס על פני עשורים של מדיניות, מחייב ועדה שהרכבה מוסכם ורחב — אחרת מסקנותיה יידחו מראש ולא יביאו תיקון אמיתי.
שבת, נישואים, כשרות, חינוך. כמה דת תהיה במרחב הציבורי. ויכוח ישן שחזר לבעור.
העובדות: בישראל אין הפרדה בין דת למדינה. הרבנות הראשית מנהלת נישואין, גירושין, כשרות וקבורה; ברוב הארץ אין תחבורה ציבורית בשבת; אין נישואים אזרחיים. במקביל, חלק ממוסדות החינוך החרדיים אינם מלמדים 'לימודי ליבה' (מתמטיקה, אנגלית) ועדיין מקבלים מימון ממשלתי.
במה חלוקים: כמה דת צריכה להיות במרחב הציבורי ובמימון המדינה: חופש מדת ושוויון אזרחי, או שמירה על אופי יהודי‑מסורתי?
בעד שמירת המסורת: הצביון היהודי הוא לב הזהות הלאומית; פגיעה בסטטוס‑קוו תקרע את העם ותפגע במסורת בת אלפי שנים.
בעד חופש מדת ושוויון: כפייה דתית פוגעת בחירות הפרט ובשוויון; מימון מוסדות שאינם מלמדים ליבה פוגע בילדים עצמם ובכלכלה העתידית.
מחירי הדיור, המזון והמסים. לאן הולך הכסף הציבורי, ומי נהנה מהתקציבים הייעודיים.
העובדות: תקציב המדינה ממומן ממסים ומחולק בין משרדים (ביטחון, בריאות, חינוך, רווחה ועוד), וחלקו משמש להחזר חובות העבר. 'תקציבים קואליציוניים' הם כספים ייעודיים שמפלגות מקבלות עבור המגזרים שלהן תמורת הצטרפות לקואליציה. עיקרון יסוד: כל שקל שמוקצה למקום אחד אינו זמין למקום אחר.
במה חלוקים: לפי מה לחלק את הכסף הציבורי: צרכים אוניברסליים ושקיפות, או הסכמים מגזריים וקואליציוניים?
בעד תקצוב מגזרי: כל מגזר נאבק על צרכיו הלגיטימיים; הסכמים קואליציוניים הם חלק לגיטימי מדמוקרטיה קואליציונית, לא 'כסף מבוזבז'.
בעד חלוקה שוויונית: תקציבים ייעודיים מעוותים סדרי עדיפויות ומנציחים אי‑שוויון; הכסף צריך להתחלק לפי צורך, לכלל האזרחים.
ריבונות, התנחלויות, ושאלת המדינה הפלסטינית: לב המחלוקת על עתיד הגבולות.
העובדות: יהודה ושומרון (הגדה המערבית) נתונים בשליטה ישראלית מאז 1967, עם התיישבות ישראלית לצד אוכלוסייה פלסטינית במעמד מורכב. 'ריבונות/סיפוח' = החלת החוק הישראלי על שטחים; 'שתי מדינות' = הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הסטטוס‑קוו נמשך עשורים בלי הכרעה.
במה חלוקים: מה עתיד השטחים: ריבונות ישראלית והרחבת ההתיישבות, שמירה על המצב הקיים, או חלוקה והקמת מדינה פלסטינית?
בעד ריבונות/התיישבות: זכות היסטורית וצורך ביטחוני על לב הארץ; נסיגות העבר הביאו טרור ולא שלום; אין כיום שותף פלסטיני אמין להסכם.
בעד הפרדה/שתי מדינות: שליטה מתמשכת על מיליוני פלסטינים בלי זכויות מסכנת את אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל; הפרדה היא אינטרס ישראלי מובהק.
שאלון ההתאמה יראה לכם עם אילו מפלגות העמדות שלכם מתיישבות, ואיפה אתם ממוקמים על המפה הפוליטית. אנונימי לחלוטין.